משנת ארץ ישראל על משנה חולין ה׳:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 השוחט ונמצא טריפה השוחט לעבודה זרה והשוחט פרת חטאת ושור הניסקל ועגלה ערופה – שלושת אלו הם קבוצה ספרותית של פסולי שחיטה ואכילה, רבי מאיר אומר חייב – המודגש בקו איננו בכתב יד מינכן מ, בדפוס וילנא ובדפוסים אחרונים, אך מצוי בכל עדי הנוסח הקדומים. רבי שמעון פוטר – בדפוס האחרונים שבהם נשמט שמו של רבי מאיר נוסף "וחכמים מחייבין". נוסחתם של רוב כתבי היד מאוששת מהתוספתא: "וכן השוחט ונמצאת טרפה, רבי מאיר אוסר משם אותו ואת בנו. רבי שמעון מתיר משם אותו ואת בנו. השוחט לרפואה לאכילת גוים ולאכילת כלבים אסור משום אותו ואת בנו" פ"ה ה"ב, עמ' 507. מהתוספתא ברור שרבי שמעון חולק גם על המשנה הקודמת, ואילו מן המשנה בלבד ניתן היה לפרש שרבי שמעון אינו חולק על הרישא. אך מאחר שהתוספתא לפנינו – סביר שגם את משנתנו יש לפרש שרבי שמעון חולק ברישא, ואין ליצור מחלוקת בין המקורות ללא צורך או ראיה ברורה.

5 השוחט וניתנבלה בידו – כלומר כשהשחיטה נפסלה, ונמצא הורג את הבהמה ללא שחיטה. והנוחר – שוחט שחיטה שאינה כהלכה, כלומר שמבחינה הלכתית הרג את הבהמה ולא שחטה. והמעקר פטור משם אותו ואת בנו – המעקר הוא מי שמסרס את הזכר. לכאורה אין שום סיבה לחשוב שהמעקר חייב אם עיקר אב ובן יחדיו, אלא שצירוף זה, "הנוחר והמעקר", מופיע גם במקבילה בפרק הבא לגבי כיסוי הדם – מ"ג. הנוחר והמעקר הם צירוף ספרותי מקובל לעניינים שונים, ונראה שהעורך העבירו לכאן אף על פי שאינו קשור למשנתנו.

6 המעקר אינו שוחט אבל לעתים העיקור גורם לטרפה, וכאשר הוא שוחט טרפה פטור מ"אותו ואת בנו": "שורפין ומעקרין בהמות לפני מלכים. כל עיקור שיש בו טריפה, אסור באכילה ומותר בהנאה. וכל עיקור שאין בו טריפה, מותר באכילה, ואין צריך לומר בהנאה. ואיזה עיקור שיש בו טריפה? הוי אומר מן הארכובה ולמעלה" שמחות פ"ח ה"ה, עמ' 151-150.

7 המעקר הוא אפוא שימוש בלתי מדוקדק במונח, וצריך להיות "השוחט מעוקר". אבל במשנת בבא קמא מדובר ממש על המעקר, וכן במסכת שמחות שציטטנו. ההעברה אינה מתבטאת אפוא בהלכה לא מדויקת אלא בהעברה של צורה לשונית שאינה מתאימה בדיוק לנושא הנדון.

8 האיסור הוא רק לשחוט את הבן עם האם או האב, ובתנאי ששניהם נשחטו בשחיטה הלכתית כשרה. כלל זה עלה גם במשנה הקודמת, וכדברי התוספתא: "את שטעון שחיטה, אסור משום אותו ואת בנו. ואת שאין טעון שחיטה, מותר משום אותו ואת בנו" פ"ד ה"ה, עמ' 506. מובן שדברים אלו עומדים בניגוד לדעה ששחיטת האם פוטרת את בנה משחיטה ומותר לאכול את הבן ללא שחיטה – לעיל פ"ד מ"ד.

9 שנים שלקחו פרה ובנה – ממוכר אחד, זה שלקח ראשון ישחט ראשון – ניתן לפרש את המשנה בשני פירושים. אחד שזכות הקדימה היא לקונה האם, משום שהאם היא פרה זקנה יחסית, וערכה יורד. זאת ועוד, אין קונים פרה כזאת לעבודה, אלא בעיקר לאכילה, ואילו את העגל או השור קונים בעיקר לחריש. אפשר גם לפרש את ההלכה על רקע משפטי. מי שקנה ראשון קנה את הזכות לשחוט ראשון. יש מעין הסכם סמוי בין המוכר לקונה שהמוכר מוכר לקונה את זכות השחיטה, ולכן ראשון זכה. ואם קדם השני זכה – מאחר ששחט כשהאם חיה, לא עבר עברה והשני ימתין יום וישחט למחרת. השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים – כל אחד מהבנים מהווה עברה נפרדת. שחט שני בנים ואחר כך שחטה סופג ארבעים – בזמן שהשניים נשחטו לא הייתה עברה, וכשהאם נשחטה יש כאן מעשה עברה אחד. עם זאת ההלכה קשה: מדוע לא יתחייב על לאו אחד פעמיים, כשם שהאוכל אוכל אסור בכרת עלול להתחייב בכמה עברות כרת אף על פי שבפועל הכרת הוא חד-פעמי – כאמור בכריתות פ"ג מ"ד-מ"ה? שחטה סופג ארבעים – הוכפל בטעות ונמחק. שחטה ואת ביתה ואת בת בתה – נוסף בסוגריים וקיים בכל עדי הנוסח האחרים. סופג שמונים – הוא שחט שתי שחיטות ושתי אמהות עם שתי ולדות שלהן. שחטה ואת בת ביתה – עד כאן אין כאן "אותו ואת בנו", ואחר כך שחט ביתה – וכך התחייב בשני לאווים, כאמור ברישא, סופג ארבעים – כמו ברישא. סומכוס אומר משם רבי מאיר סופג שמונים – כי יש כאן שני לאווים. אפשר שסומכוס חולק גם ברישא. ואכן בספרא סומכוס חולק, בשם רבי מאיר, בשני המקרים אמור פרק ח ה"ו, צט ע"ג. אם כן המחלוקת פשוטה. השאלה היא האם מתחייב על מעשה אחד בשני עונשים; סומכוס חולק על משנת כריתות פ"ג מ"ו, או מבחין בין כרת לעונש מלקות. אפשר גם שסומכוס חולק רק כאן משום שכאן אין רצף בין שחיטת האם לשחיטת הוולד, ואילו ברישא שחיטת הוולד השני מפרידה בין השניים האסורים הוולד הראשון והאם.

10 ואכן התוספתא מעמידה את המחלוקת סביב השאלה האם על מעשה אחד שיש בו שני לאווים לוקה פעמיים או פעם אחת: "שחטה ואת אמה, אפילו עד חמשה דורות, אינה חייב אלא אחת. שחטה ואת בת בנה ואת בת בתה, אפילו עד חמש דורות, חייב על האחרונה. שחטה ובא אחר ושחט את אמה, ובא אחר ושחט את בתה, שנים האחרונים חייבין והאמצעי פטור. שחטה ואחר כך שחט את חמשה בניה, חייב משום חמשה לאוין" תוס', פ"ה ה"ו, עמ' 507, ובהמשך: "שחט חמשה בניה ואחר כך שחטה, סומכוס אומר משום רבי מאיר חייב משום חמשה לאוין, וחכמים אומרים אין חייב אלא משום לאו אחד בלבד" תוס', פ"ה ה"ז, עמ' 507.

11 בפירושנו למשנת כריתות פ"ג מ"ד-מ"ה הצענו שגם במשנה שם יש מחלוקת, וחכמים החולקים כאן על סומכוס חולקים גם על תנא קמא בכריתות. מעניין שבכריתות משתתף גם רבי מאיר, וכנראה גם הוא מסכים עם הכלל שעל מעשה אחד שיש בו כמה לאווים לוקים פעמים מספר. כלומר, משנת כריתות כסומכוס ורבי מאיר. כך מחייבת האחידות המשפטית. אבל גם ייתכן שאין כאן מחלוקת, ואין להקיש ממקרה למקרה וכל אחד לגופו כרת לחוד ומלקות לחוד, והכלל שעל מעשה אחד עוברים לאווים רבים מלכתחילה אינו אחיד אינו משפטי ואינו כללי.

12 אחת המסקנות ממשנתנו היא שאיסור "אותו ואת בנו" חל גם בבעלים שונים, ועל כך המשנה מפרטת בהמשך. המשך המשנה והמשנה הבאה עוסקים באמצעי הזהירות הנדרשים במצב שהאם והוולד מצויים כל אחד ברשות בעלים אחרים.

13 אכילת בשר בחברה היהודית

14 התמונה העולה ממקורות חז"ל היא שבדרך כלל אכילת בשר הייתה נדירה. מי שקנה בהמה קנה אותה בדרך כלל לחריש, ורק לעתים רחוקות נקנו פרות בריאות לאכילה משנה, שביעית פ"ה מ"ח. מהתמונה המצטיירת במקורות חז"ל עולה שבשר היה מצרך נדיר בסל המזונות. אם נולד עגל הרי שלעתים גידלו אותו כשור לחריש או להרבעה, ומן הסתם לעתים קרובות יותר שחטו אותו בהגיעו לחמישה או לשישה חודשים, אז הבשר עדיין רך, ועלות הגידול קטנה. בהמשך העגל אינו מוסיף הרבה למשקלו, וחבל על עלות המרעה שלו. מעבר לכך, הבשר גם נהיה קשה לאכילה. את העגלות גידלו כפרות לחריש, למרעה ולהולדה, ממילא נשחטו פרות רק כשהן מבוגרות 6-5 שנים. כל הפרטים הללו נגזרים מהנתון העולה ממקורות רבים שאכילת הבשר הייתה נדירה, ומשנתנו היא דוגמה מובהקת לכך. בשר אכלו במסיבות מיוחדות כמו חתונה משנה, כריתות פ"ג מ"ז, או כשהפרה הייתה מסוכנת כמו ששנינו לעיל פ"ב מ"ו. לוח המזונות של העני או של האישה אינו כולל בשר, וכפי שפירשנו לוח מזון זה מייצג את סל המזונות המקובל משנה, פאה פ"ח מ"ה ומ"ח ומקבילותיה; כתובות פ"ה מ"ח ומקבילותיה. כן מספר המדרש על הנוהג הרווח של מארחים: "למדך תורה דרך ארץ מן הקרבנות. שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו. ביום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי גבינה, ברביעי מאכילו ירק, כך פוחת והולך עד שמאכילו קטניות" תנחומא, פנחס יז. האפשרות של סעודה בשרית אינה עולה על הפרק. למציאות זו של מיעוט בשר עדויות נוספות, ומשנתנו היא דוגמה נוספת לכך.

15 כמו כן: "שוטה היה זה ולא היה יודע לפתות. משל לאדם שהלך לישא אשה, אמר לה, אביך מלך ואני מלך, אביך עשיר ואני עשיר, אביך מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן – אין זה פתוי. כיצד אומר לה? אביך הדיוט ואני מלך, אביך עני ואני עשיר, אביך מאכילך ירק וקטנית ואני מאכילך בשר ודגים, אביך משקך יין חדש ואני משקך יין ישן" ספרי דברים, לז, עמ' 71.

16 את לוח המזון של קדמונינו ניתן לשחזר גם באמצעות שרידי עצמות הנמצאים בחפירות ארכאולוגיות; בשלב זה הממצאים עדיין אינם רבים, וממצבור אחד למשנהו יש שינויים מקומיים. מחקר זה ממתין אפוא עדיין לפיתוח ולאיסוף הממצאים בקנה מידה גדול יותר, מאתרים רבים יותר.

17 בארבעה פרקין בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו – בארבעה זמנים אלו יש צריכה מוגברת של בשר, ולכן הקונה בהמה במועד זה מתכוון לשחטה מידית. לכן המוכר צריך להודיע לקונה: אימה מכרתי לשחוט – ו/או בתה מכרתי לשחוט – כלומר המוכר צריך להודיע לקונה שאת הבת או האם מכר לאחר, ואז לפי המשנה זכות השחיטה הראשונה היא של הקונה הראשון, והקונה השני צריך לתאם אתו את מועד השחיטה. המשנה אינה מזכירה את האפשרות שהאב נמכר, כמו שהסברנו בראש הפרק. ואילו הן – ארבעת המועדים שבהם צריכת הבשר מוגברת. ערב יום טוב האחרון של חג – סוכות. ערב שמיני עצרת, שאז נהגו כנראה לסעוד סעודה חגיגית במיוחד יותר מבסעודת יום ראשון של סוכות. סתם "חג" בלשון חכמים הוא סוכות, ונראה שיש בכך ביטוי למרכזיותו בתוך שלושת הרגלים. ערב יום טוב הראשון שלפסח ערב עצרת – ערב שבועות, לסעודת ליל שבועות. המנהג לסעוד דווקא סעודה חלבית בדווקא בערב שבועות הוא מנהג מאוחר והמשנה אינה מודעת לו. וערב ראש השנה וכדברי רבי יוסה הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל – מהמשנה אנו שומעים שבגליל נהוג היה לציין כיום מועד מיוחד את הסעודה המפסיקה לפני צום יום הכיפורים. המשנה נערכה כנראה ביהודה, ורבי יוסי בן הגליל מוסיף את המועד המוכר לו ממקומו. העורך מציין ארבעה פרקים, שכן אין הוא מודע, או אין הוא מסכים, למנהג הגלילי. את המשנה ערך רבי, בן הגליל, אבל משנתנו נוסחה כנראה בדור יבנה ורבי יוסי הגלילי היה בן אותו דור. הניסוח המקורי נשמר אף על פי שבינתיים עבר מרכז היישוב היהודי לגליל. גם משניות אחרות משקפות את מנהג יהודה בניגוד למנהג הגליל.

18 דברי רבי יוסי הגלילי חוזרים בתוספתא בתוספת הנימוק שערב יום הכיפורים הוא יום טוב פ"ה ה"ט, עמ' 507, אבל נוסף שם: "אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת, אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו, מפני שזה יכול לשחוט היום הזה וזה יכול לשחוט למחר" שם ה"י. לכאורה רבי יהודה מסתייג מהגדרת ערב יום הכיפורים עצמו, משום שייתכן שהשחיטה תהיה לא ביום שלפני החג אלא יום נוסף קודם. ברם לו כך היה, צריך היה רבי יהודה להוסיף הסתייגות זו גם מיתר ערבי החגים הנזכרים. נראה אפוא שרבי יהודה בן הגליל אינו מסייג את גוף הרשימה, אך היום הנוסף והחדש, החורג מהמסורת, צריך להיות מובהק ביותר. זו עדות למה שהיינו מגדירים כיום כנטייה לשמרנות ומסורתניות, בד בבד עם נכונות מסויגת לקבל את המועד החדש.

19 כמו בחג הפסח גרמה קדושת החג גם ביום הכיפורים ל"גלישה" של החג מעבר ליום עצמו. גם פסח מתחיל למעשה בבוקר שלפני החג, או אפילו אור לארבעה עשר. ביום הכיפורים אנו שומעים על סעודה חגיגית במיוחד לפני כניסת הצום. כך גם משנת נדרים קובעת שדרך בני אדם לאכול בשר בערב החג משנה, נדרים פ"ח מ"ו. על סעודה מיוחדת בערב יום הצום אנו שומעים גם במדרש אחד בראשית רבה, יא ד, עמ' 91. ייתכן שהדגש על סעודת מצווה דשנה ערב יום הכיפורים בא כדי להבליט את הניגוד בין בני אדם רגילים לבין הכוהן הגדול שבערב יום כיפור מיעט באכילה יומא, פ"א מ"ד. במישור הרעיוני באה סעודת החג ערב הצום להדגיש את ההבדל בין צום מתוך אבל לצום מתוך מצוות החג.

20 גלישת החג לערבו עולה גם מתיאור ההכנות של הכוהן הגדול. אלו היו אמנם הכנות טכניות, אך היה בהן גם ממד של טקס ותחילת החג שבוע קודם פ"א מ"א. כן אנו שומעים על אמירת וידוי ערב החג עוד לפני האוכל תוס', פ"ד הי"ד, ועל הפסקת הלימודים בבית המדרש ערב החג כמו בפסח בבלי, פסחים קט ע"א; סוכה כח ע"א. זו כנראה תופעה "רגילה" שהמועד, בגלל חביבותו, גולש מעבר לזמנו הרגיל, ומתחיל קודם. כך אירע כאמור לפסח, וכך נקבעה גם תוספת שבת לפני השבת עצמה.

21 אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריווח – אם לא יודיע לא ירוויח. כלומר במקרה שמשום מה אין חשש שהאם והבת תישחטנה באותו יום. אבל יש לו – למוכר, ריווח – אם לא יודיע המוכר הוא ירוויח, אינו צריך להודיע – כלומר, קונה שישמע על ההגבלה עשוי לסגת מהעסקה. לדעת רבי יהודה אין המוכר חייב להפסיד לא להרוויח, ולאבד את הקונה, אף על פי שבעקיפין ובשוגג ייגרם מצב שהאם והבת נשחטו באותו יום.

22 ההבדל בין התנאים משקף כנראה גישה אידאולוגית שונה לקיום מצוות בכלל, או לקיום מצווה זאת בפרט. כולם מסכימים שאסור לשחוט ביודעין אם ובתה ביום אחד, אך רבי יהודה אינו מחייב את הקונה והמוכר להתאמץ בשביל זה. אִם אֵם ובת תישחטנה בשוגג באותו יום, אין זה בבחינת אסון, ובעצם מכיוון ששני הקונים לא היו מודעים לבעיה אין כאן ממש חטא. לעומת זאת תנא קמא דורש מהמוכר שלא יגרום לקונה לחטוא בשגגה.

23 ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה – חתונה היא הזדמנות נוספת לצריכת בשר, שצריך להודיע שהדבר ידוע ששניהן שוחטין ביום אחד – במקרה כזה ברור שהשחיטה תהיה באותו יום, לכן אין המוכר רשאי להעמיד פנים כמי שאינו מבחין בבעיה שעלולה להיווצר. אגב כך למדנו שאת סעודת המצווה של הנישואין מימנו בני המשפחה במשותף, וכל אחד מהצדדים הביא מזון תוצרת ביתו.